מורה הנבוכים לרמב״ם

ג/ 014 - מבוא לפרקי ההשגחה

פרקי ההשגחה (ח-כד), 58 שיעורים, מס' 71-14:
 
כותרת משנה: שיעור 14 - ח"ג, מבוא לפרקים ח-כד
 
תאריך: ראשון, כח מרחשוון התשפ"א
 
תקציר: פתחנו במבוא על החשיבות העצומה של הלימוד על צדק ההשגחה, ועל דעת ה' המתעמקת על ידי זה.
עוד תיארנו את מבנה הפרקים העומדים לפנינו, את מקומם והקשרם בספר, ואת רעיונות הסוד של מעשה בראשית ומעשה מרכבה הכלולים בהם.

ג/ 015 - משלו המופלא של שלמה המלך על החומר, הצורה וההעדר

כותרת משנה: שיעור 15 - ח"ג, פרק ח[1], פסקאות 1-2
 
תאריך: שני, כט מרחשוון התשפ"א
 
תקציר: יסוד עיקרי וחשוב בהבנת צדק ההשגחה במשנת הרמב"ם היא הכרת מבנהו הבסיסי של החומר כמורכב מצורה החלה בו ומתכונת העדר מיוחד הטבוע בו, שהוא הגורם את התהוותו ואת כליונו של כל פרט ממנו.השתדלנו לבאר היטב את מהותם של שלושת הרכיבים הללו: חומר, צורה והעדר, וביארנו את משלו המופלא של שלמה בספר משלי שכלל ברמיזות את ההגדרות המדויקות הללו.

ג/ 016 - צלם א-להים הקשור בחומר העפרי העכור

כותרת משנה: שיעור 16 - ח"ג, פרק ח[2], פסקאות 3-6
 
תאריך: שלישי, א כסליו התשפ"א
 
תקציר: הרמב"ם הדגים באדם את העיקרון שלימד שכל חסרונות האדם - מחלותיו, מגרעותיו ומותו - הכל נגרם מחמת חומרו.
הוא ביאר כיצד מעלות האדם כולן קיימות באדם מכח צורתו המשכלת שהיא צלם הא-להים שבו - שמכוחה הוא משכיל ויודע את קונו ומדריך את כל פעולותיו בצורה נכונה, וכיצד מגרעותיו כולן - הפיזיולוגיות, המידותיות  והמעשיות - נובעות מחומרו.
הרמב"ם ממשיך להסיק מכך על ערך ההתמקדות בצורה וההתרחקות מן החומר ככל שניתן.
כפתיחה להבנת שיטתו והדרכותיו בנושא שאותן נפגוש בהמשך הפרק הסברנו את יסודות תפיסתו ביחס לחומר.

ג/ 017 - ”אָמַרְתִּי אֱ-לֹהִים אַתֶּם... אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן”

כותרת משנה: שיעור 17 - ח"ג, פרק ח[3], פסקאות 6-9
 
תאריך: רביעי, ב כסליו התשפ"א
 
תקציר: הרמב"ם הבחין בין מדריגות בני אדם לפי רמת התעסקותם בצורתם העליונה או בחומרם העכור, ולימד מהי תכליתו של האדם מחד ("אָמַרְתִּי אֱ-לֹהִים אַתֶּם") ולאלו תהומות הוא יכול לרדת מאידך ("אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן").
בהקשר זה הוספנו להרחיב מהו היחס המינון והאיזון הרצוי בין צורת האדם לחומרו במשנת הרמב"ם.

ג/ 018 - חומרת ההרהור והדיבור בעבירה יותר מעשייתה

כותרת משנה: שיעור 18 - ח"ג, פרק ח[4], פסקאות 10-18
 
תאריך: חמישי, ג כסליו התשפ"א
 
תקציר: הרמב"ם לימד על הדרכות התורה והדרכות חז"ל בענייני התאוות החומריות (באכילה, שתייה ותשמיש), ולימד שיסוד הדרכותיהם נגזר מהבנת מהות החומר והצורה והצורך שצורת האדם תנהיג את חומרו.
עוד ביאר הרמב"ם בהמשך לזה את החסרון הגדול שיש בשימוש ושיעבוד סגולות המחשבה והדיבור אל דחפי החומר ותאוותיו, ואת הפלא והקדושה שמטעם זה אין בשפה העברית מונחים ראשוניים כלל לאברי המין והיציאות ולשימושיהם, ולימד שלכן כנויה "לשון הקודש" ראוי לה.
בכלל הדברים הרחבנו גם בדרכם של ריה"ל והרמב"ן בטעם שנקראת העברית "לשון הקודש" ומדוע נחלק הרמב"ם עליהם. וכן ביארנו את המושגים "מושכלות" ו"מפורסמות" והדגשנו את העולה מפרקנו שגם ההתנהגות לפי החכמה נכללת במושג "מושכלות".

ג/ 019 - ”נְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא” ו”עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו”

 
כותרת משנה: שיעור 19 - ח"ג, פרק ט
 
 
תאריך: שני, ז כסליו התשפ"א
 
תקציר: מרכז הפרק הוא ההבנה שהחומר שלנו מאפיל לנו על יכולת השגת הנבדלים, ופחיתותו המהותית במציאות של החומר היא הגורם לזה.
רעיון זה רמוז בכתובים ובדברי חז"ל בכמה מקומות, והרמב"ם מבאר ומראה בפרקנו כיצד רעיון יסודי זה נמצא בכלל ההתגלות האלוקית "בְּעַב הֶעָנָן" במעמד הר סיני, ובכמה משלים נבואיים נוספים, בהם הרמב"ם מבאר את הנמשל העמוק החבוי במשלים כגון "עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו", "וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ", ועוד.

ג/ 020 - ״אין דבר רע יורד מלמעלה״

כותרת משנה: שיעור 20 - ח"ג, פרק י[1], פסקאות 1-7
תאריך: שלישי, ח כסליו התשפ"א
תקציר: בפרקנו מלמד הרמב"ם את עומק מאמר חז"ל ש"אין דבר רע יורד מלמעלה", ומבאר כי מהות הרע הוא העדר מציאות או העדר איזונה ותקינותה ואינו מציאות ממשית לעצמו. לכן הרע אינו יצירה ממשית מפעולת פועל בכוונה ישירה, אלא נספח למציאות כהעדרה או כנספח למצבה המקולקל חסר האיזון.
להבנת העניין, הרמב"ם נגע במחלוקת יסודית בין הנחות יסוד של ה"מדברים" להנחות ה"פילוסופים" ביחס לסיבתיות שבטבע ולמהות ההעדרים שבו.
למחלוקת זו תוצאות שונות בענייני אמונה, ואחת מהן היא הנצרכת כעת, עבור ההבנה הנכונה למהות הרעות כולן (שהן העדרים ולא מציאות ושאינן מפועלת פועל בצורה ישירה, כנ"ל), שתלויה אף היא בהכרעה נכונה במחלוקת. 

ג/ 021 - ”כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה גו׳ טוֹב מְאֹד”

כותרת משנה: שיעור 21 - ח"ג, פרק י[2], פסקאות 8-10
תאריך: רביעי, ט כסליו התשפ"א
תקציר: השלמנו את לימוד פרק י והוספנו לעיין בו.
נגענו בסוד טוּבה של המציאות למרות ההעדרים שבה,
ראינו את פירושו של ר' מאיר ש"טוב מאוד" - טוב מוות(הוספנו גם את פירושו הנחמד של הרמב"ן לעניין),
וניסינו להציג, לבאר והשלים את תפיסת מקומו של הרע במציאות במשנת הרמב"ם, כפי שהיא הולכת ומתבארת לפנינו במהלך פרקי ההשגחה (ח-כד).
המלאכה תושלם בע"ה עם לימוד כלל הפרקים הללו.

ג/ 022 - ”וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ גו׳ כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה”

כותרת משנה: שיעור 22 - ח"ג, פרק יא
תאריך: חמישי, י כסליו התשפ"א
תקציר: במחצית השיעור הראשונה התייחסנו לנושאים שפתחנו בשיעור הקודם(1. סקירה כוללת של משנת הרמב"ם ביחס לטוב המציאות ולמהות הרע שבה, 2. וסודות התורה והמציאות שהמדברים לא יכלו להשיגם), הוספנו בהם דברים מעטים ודחינו את השלמת הדיון בהם לסוף פרקי ההשגחה (ח-כד).
אחר, למדנו את פרק יא, עיינו ביסוד המרכזי שהוא מוסיף בפרקי ההשגחה(שהוא היסוד: שגם הרעות הנגרמות מבחירת בני האדם ומצורתם - גם הן מתחילות מהעדר, שהוא העדר החכמה),
ולמדנו גם על העניין השני שבפרקנו שהוא משמעות נבואת ישעיהו המחזקת יסודו של הפרק בהבטחתה שעם ריבוי הדעת את ה' יסתלקו כלל הנזקים הנגרמים כיום מבני אדם מאלו לאלו.
בהקשר זה הרחבנו על הפולמוס שניהל הרמב"ם (המובא ב"אגרת תחיית המתים") על פירוש נבואת ישעיהו הזו (האם מדברת בשינוי טבע החיות או בסילוק נזקי בני אדם מאחד לשני), ועל מהותם של ימות המשיח.

ג/ 023 - טּוּבָהּ הכולל של המציאות הניכר מפרספקטיבה נכונה

כותרת משנה: שיעור 23 - ח"ג, פרק יב[1], פסקאות 1-5
תאריך: ראשון, יג כסליו התשפ"א
תקציר: הרמב"ם הציג טענה המונית מוטעית החושבת את מציאות האדם כרע בעבורו ואת כלל המציאות לרעה לפי נקודת מבטו של האדם הפרטי, והחל לבאר את הכשלים הרבים שיש במחשבה זו וכיצד תפיסה נכונה של המציאות בפורפורציות הנכונות שלפיהן הפרט אינו המרכז - מאירה את גודל טוּבהּ של המציאות כולה ואף את טוּב מציאותו של האדם בתוכה.
בהמשך דבריו עוד יפרט ויבאר הרמב"ם את היסודות שיעזרו לשים לב למקומו הזעום של הרע במציאות ובמקורו מבחירת בני אדם ומחמת החומר ולא מהבורא המיטיב לכל בלבד.