מורה הנבוכים לרמב״ם

ג/ 104 - היחס לאיסויר הכישוף ולביצוע סגולות להרמב״ם לכוזרי ולרמב״ן

כותרת משנה: שיעור 104 - ח"ג, פרק לז[1], פסקאות 1-3
תאריך: רביעי, ט אייר התשפ"א
תקציר: כפתיחה לפרק לז, העוסק בקבוצת המצוות של מאבק התורה בעבודה זרה (=קבוצה ב), פתחנו בסקירה מקיפה היכן דיבר הרמב"ם בעניין הע"ז ברחבי המורה.
אחר, ניגשנו לפרק עצמו וביארנו מדוע עיקרו מתעסק דווקא בפרטי חוקים ששייכותם לע"ז אינה ברורה ולא באיסורי עצם מעשה הע"ז המובהקים עצמם, והחלנו בלימוד אופני מעשי הכישוף שהתורה אסרה.
בהקשר זה עמדנו על גישות שונות בהבנת טעם איסור המעשים הללו, וביארנו היטב את דעת הרמב"ם בזה לעומת דעות הכוזרי והרמב"ן, ונגענו בהשלכותיה הרחבות של מחלוקת זו.

ג/ 105 - כשפים, סגולות ופשר מאבק התורה ב”דרכי האמורי

כותרת משנה: שיעור 105 - ח"ג, פרק לז[2], פסקאות 4-12
תאריך: חמישי, י אייר התשפ"א
 
תקציר: תחילה (פסקאות 2-7) למדנו על דרכיהם של המכשפים ועל תפיסותיהם המושתתות על אמונות הע"ז היסודיות ומדוע כה החמירה התורה בציוויה: "מכשפה לא תחיה".
אחר (פסקאות 8-9), ביאר הרמב"ם כיצד איומים וקללות מסויימות שנאמרו ב"דברי הברית" בתורה - נאמרו בצורה מדוייקת בכדי להוציא ממעשי המכשפים שהיו נפוצים באותם הימים.
לבסוף (פסקאות 10-12), למדנו את משנתו הסדורה של הרמב"ם בעניין האיסור ללכת בחוקות הגויים וב"דרכי האמורי" השונות, את יחסו ל"סגולות" ולקמיעות, וכיצד הגישה לנושא מהווה לדעתו מן התנאים היסודיים ביותר לתבונה ולעיקר שלימותו של האדם, והמאפשרים את קניין מעלותיו כולן.

ג/ 106 - מאבק התורה בתפיסות עבודה זרה המוטמעות באנושות עד היום

כותרת משנה: שיעור 106 - ח"ג, פרק לז[3], פסקאות 13-20
תאריך: ראשון, יג אייר התשפ"א
תקציר: פתחנו (בפסקה 13) בביאור הטעמות איסורי השחתת הפאות והזקן, כלאי בגדים ו"לא ילבש" המהווים חלק מהמגמה להתרחק מחוקות הע"ז של הגויים ומתפיסותיהם.
דנו גם בתועלת האיסורים הללו לדורות.
לאחר מכן (פסקאות 14-20), למדנו על האיומים ועל הדרכים הערמומיות של כומרי הע"ז להטמיע את דעות ההבל שלהם בהמון וכיצד גרמו להם לפעול בהתאם אליהן, וכן כיצד פעלה התורה בתחכום לסלק לחלוטין את אותם דעות ומעשים ולהכווין גם את ההמון לאמת, לחכמה ולשלימות אמיתית.
בהקשר זה נתבארו היטב טעמי איסור העברת הבנים לפני המולך, איסור ערלה ודין "נטע רבעי".

ג/ 107 - טעמי ערלה וכלאיים לרמב”ם ולרמב”ן

כותרת משנה: שיעור 107 - ח"ג, השלמת פרק לז[4] ,פסקאות 26-21
תאריך: שני, יד אייר התשפ"א
תקציר: בהמשך לשיעור הקודם פתחנו בלימוד טעמים נוספים שלימד הרמב"ם לדיני ערלה ונטע רבעי. (פסקאות 20-21)
אחר (פסקאות 25-22) ,עיינו וביארנו את טעמי איסורי הכלאיים של הרכבת אילנות, כלאי זרעים וכלאי
הכרם לרמב"ם ולרמב"ן, וביארנו אף את עניינו של ספר הרפואות שגנז חזקיה המלך בהקשר זה.
בסוף הפרק (פסקה 26) ,סיכמנו בזריזות את ענייני הפרק וביארנו את ההיגיון שבמבנהו.

ג/ 108 - המצוות שבמידות הנעלות - ערכן ותועלותיהן

כותרת משנה: שיעור 108 - ח"ג, פרקים לח-לט[1] ,פסקאות 3-1
תאריך: שלישי, טו אייר התשפ"א
תקציר: פרקים לח-לט עוסקים בקבוצות המצוות השלישית והרביעית שמטרתן הכוללת היא תיקון המידות.
תחילה עיינו בפרק לח וזיהינו בו רבדים שונים של ערך ותועלת בתיקון המידות, ואחר, החלנו לגעת בפרק לט בביאור אופני הקניית המידות הנעלות העולה ממצוות מתנות העניים, ממתן התרומות והמעשרות לשבט לוי, ומדיני אכילת המעשר השני בירושלים.

ג/ 109 - חסד וחמלה, ענווה ואמונה במצוות הקבוצה הרביעית

כותרת משנה: שיעור 109 - ח"ג, פרק לט[2 ,[פסקאות 11-4
תאריך: רביעי, טז אייר התשפ"א
תקציר: בפרק לט ריכז הרמב"ם את המצוות הקשורות בתיקון המידות שעיקרן הקניית נדיבות, חמלה וחסד, ואחר, לימד כיצד בפרטיהן כלולות תועלות נוספות (כמו חינוך לענווה, הכרת הטוב והקניית האמנות יסוד).
כך למדנו את טעמי רוב המצוות הכלולות בספר זרעים ובספרים נוספים מ"משנה תורה", שנתבארו בפרקנו על בסיס סידרם בספר "משנה תורה" (כגון: מתנות העניים והצדקות השונות, מתנות הכהונה, התרומות והמעשרות, מתן הראשיות השונות, מקרא הביכורים ופדיון הבכורות, הערכים והחרמים,דיני ההלוואה ודיני החמלה על העבדים). 

ג/ 110 - חוקי התורה לעומת חוקי המדינה, והיחס לעבדות ולעבדים בתורה

כותרת משנה: שיעור 110 - ח"ג, פרקים לט[3]-מ[1] ,פסקאות לט 12-16- מ1
תאריך: חמישי, יז אייר התשפ"א
תקציר: פתחנו בלימוד מצוות הרחמים והחמלה שאותם חייבה התורה בייחס לעבדים, ולמדנו על ערכן של המצוות הללו גם בשל המידות הנעלות שהן מקנות לאדם.
עוד הערנו בהקשר זה על ייחסה העקרוני של התורה למעמד העבדות כמצב נתון שבדיעבד יש להתייחס אליו כראוי, ושאין לתורה עניין להנהיגו לכתחילה.
בשלב שני ניגשנו ללימוד פרק מ, וכפתיחה לפרק זה - יחד עם שאר פרקי מצוות הסדר החברתי (=קבוצות ה-ז, פרקים מ-מב) - הרחבנו לבאר את תפיסתו העקרונית של הרמב"ם במגמתם של כלל הדינים הללו, והבדלנו אותה לעומת תפיסתם של הר"ן (בדרשותיו, דרוש 11) והמהר"ל (בבאר הגולה) במגמתם ועניינם של דינים אלו ודרכי המשפט והאכיפה שלהם.

ג/ 111 - צדק והרתעה בדיני הנזיקין

כותרת משנה: שיעור 111 - ח"ג, פרק מ[2], פסקאות 2-5
תאריך: ראשון, כ אייר התשפ"א
תקציר: פתחנו בעיון בטעמי דיני נזקי הממון (אש, בור ונזקי השור בשן, רגל וקרן), והוספנו לעיין ביחס שבין שתי מטרותיהם: א) מניעת ההיזקים באמצעות יצירת הרתעה שתשפר את ההשתדלות שלא להזיק, ב) ענישה צודקת ומאוזנת בהתאם לרמת האחריות שהיתה נדרשת לשמירה מפני ההיזקים השונים.
אחר, המשכנו בלימוד טעמי הקנסות שניתנו לבעלי שור שהמית עבד או בן חורין, וניסינו לבאר, לקרב וליישב את המורכבות שבדברי הרמב"ם בעניין.
לבסוף עיינו בדין הריגת בהמה שהמיתה עבד או אדם, ובטעם שדנים בהריגתה ב23 דיינים אף שלא שייך כלל להעניש בהמה (ולרמב"ם הכל הוא ענישת הבעלים בכדי שיתאמצו בשמירת בהמתם). בדין זה הראינו כי לא רק שדברי הרמב"ם שמדובר בהענשת הבעלים עולים בקנה אחד עם ההלכות ומקורות חז"ל בעניין, אלא שדבריו אף נובעים מהם ונסמכים עליהם בצורה ברורה ומבוססת.

ג/ 112 - טעמים הגיוניים ל”עגלה ערופה” ולדיני רוצח בשגגה

כותרת משנה: שיעור 112 - ח"ג, השלמת פרק מ[3], פסקאות 11-6
תאריך: שני, כא אייר התשפ"א
תקציר: כחלק מלימוד טעמי המצוות שמגמתן לסלק עושק ונזק (=הקבוצה החמישית), לימד הרמב"ם על דין רודף המחייב להציל אדם מרצח או מאונס אפילו בנפשו של רודף,
על הרחקת התורה מתאוות ממון, חימוד וגזל, ודין השבת אבידה, על דיני התורה במקרה של רוצח בשגגה ועל כלל סדרי הטקס של עגלה ערופה שנעשים לדעת הרמב"ם כחלק ממאמץ ואמצעים חכמים למצוא את רוצח ההרוג שנמצא, ולמצות עמו את הדין.
בסיום הפרק ערכנו השוואה בין סידרו לבין הסדר של ספר נזקים שב"משנה תורה", מתוך כך נוכחנו עד כמה הדברים מדוייקים והעלינו הבחנות ומשמעויות חשובות בהבנת טעמי המצוות של הרמב"ם

?ג/ 113 - ”עין תחת עין” - ממון

כותרת משנה: שיעור 113 - ח"ג, פרק מא[1], פסקאות 4-1
תאריך: שלישי, כב אייר התשפ"א
תקציר: החלנו בלימוד פרק מא, המבאר את עקרונות הענישה הצודקת והיעילה של התורה הבאים לידי ביטוי ברוב המצוות שנמנו ב"משנה תורה" בספר "שופטים" (=קבוצת המצוות השישית במו"נ).
לאחר מבוא קצר לפרק, ניגשנו לטעמי הענישה המידתית בחבלות בגוף או ממון, ובמקרה של רצח וביארנו את עקרונותיהם ואת הדגשת מוטיב תועלת ההרתעה שהרמב"ם הדגיש בעניינם.
בהקשר זה הוסיף הרמב"ם עיקרון מפתיע בדרכו בביאור טעמי המצוות שבמורה: להטעים את פשטות המקראות בדווקא בלא להיכנס לאופן קיומם המדוייק להלכה לפי התושבע"פ. הרחבנו להסביר את ההיגיון וההצדקה לפרש ולהטעים לפי עיקרון זה, ואף ניסינו לקרב ולשער גם את סודו של הרמב"ם בעניין פשר "עין תחת עין" שאותו הוא רצה להעלות על הכתב אלא להשמיע לתלמידו בע"פ בלבד.