מורה הנבוכים לרמב״ם

ג/ 114 - הצדק והחכמה שבמדרג הענישה שבתורה

כותרת משנה: שיעור 114 - ח"ג, פרק מא[2], פסקאות 10-5
תאריך: רביעי, כג אייר התשפ"א
תקציר: פתחנו בלימוד ההיגיון והצדק שבחילוקי התשלומים, הקנסות והענישות על גניבת צאן, גניבת בקר, גזילה ועדות שקר של עדים זוממים (פסקאות 7-5), והתבוננו בטעמי הרמב"ם לעומת הטעמים שנאמרו בתלמוד בעניין.
עוד טענו שכל דיון הרמב"ם בנושא (פסקאות 7-2) הועבר לפרקנו אחר שנכתב תחילה בפרק הקודם, ביססנו את הטענה וביארנו מה אנו מרוויחים ממנה.
אחר, ניגשנו ללימוד עקרונות הענישה שבתורה - מהם הקריטריונים להחמיר בה ומהם הקריטריונים להקל בה, ולמדנו אלו הם העונשים והאיומים השונים שבתורה ומהו המדרג שלהם מן החמור ביותר אל הקל.
בתוך הדברים הדגשנו ביארנו יסודות של חכמה וצדק שכלל הרמב"ם בכלל דבריו על ענישת הכרת שבתורה, על טעם ההחמרה החריגה ב'נשבע, ממר ומקלל חבירו בשם' (הלוקים למרות שלא עשו מעשה), ועל הצדק ובחכמה שבמניין המלקות המשתנה לכל אדם לפי כוחו.

ג/ 115 - ההיגיון בענישה החמורה שבתורה

כותרת משנה: שיעור 115 - ח"ג, פרק מא[3], פסקאות 17-11
תאריך: חמישי, כד אייר התשפ"א
תקציר: אחר שכבר למדנו על מדרג הענישה שבתורה ועל העקרונות הגורמים להחמרה בה, כעת הרמב"ם ניגש להדגים את הדברים ולהטעים את כל הענישה החמורה שבתורה לפי העקרונות הללו במצווה אחר מצווה, כך שנמצאת כלל הענישה שבתורה מבוארת כמערכת מידתית וצודקת בטעמיה.
בשולי הדברים הוספנו ביאור על מבנה הפרק, ועל ההיגיון שבהכללה של "חוקים" רבים יחד עם כל ה"משפטים" המתבארים בו כחלק מקבוצת המצוות השישית, (וכן על ההיגיון ועל האופן שנכללו "חוקים" נוספים גם בכלל כל שאר השביעייה הראשונה של קבוצות ה"משפטים", כלומר המצוות שדעתו של אדם מכרעת אותן גם לולא התורה)

”ג/ 116 - חומרת ה”זקן הממרא” ו”העושה ביד רמה

כותרת משנה: שיעור 116 - ח"ג, פרק מא[4], פסקאות 26-18
תאריך: ראשון, כז אייר התשפ"א
תקציר: פתחנו בלימוד על הסמכויות שניתנו לבית הדין הגדול לחדש גזירות, להסיק מהתורה הלכות חדשות ואף לשנות את דיני התורה לזמן מוגבל ב"הוראת שעה" לשם התאמת דיני התורה למציאות המשתנית ולשם יעילותם גם עבור מצבים חריגים, בהתאם למה שהשעה צריכה.
מתוך כך הבנו גם את הקלקול הגדול לתורה והחומרה הרבה שיש בהמראת הזקן הממרא כנגד בית הדין הגדול, שהסמכות לחדש ולהכריע חייבת להיות מוגבלת ובלעדית להם בלבד.
אחר, לימד הרמב"ם על היחס התורה לכוונות העבירה השונות: החל מהאנוס שפטרתו התורה, המשך בדרגות השגגה השונות, ועונשי התורה השונים לחוטאים במזיד וכלה בענישה החמורה ביותר למינים ולכופרים העוברים להכעיס וב"יד רמה" כחלק ממאמץ להתנגד לתורה מתוך כפירתם.

ג/ 117 - מוסר המלחמה הישראלי

כותרת משנה: שיעור 117 - ח"ג, השלמת פרק מא[5], פסקאות 30-27
תאריך: שני, כח אייר התשפ"א
תקציר: בהמשך לביאור עקרונות הענישה שבתורה לימד הרמב"ם את טעמן של מצוות אחדות מדיני המלחמה שבתורה: מחיית עמלק, דיני "התקנת יד ויתד" לנקיות ודין "אשת יפת תואר".
בהקשר למחיית עמלק - לימד על עיקרון הענישה הקולטיבית באיזון הראוי שאליו התורה מדריכה,
בהקשר ל"התקנת יד ויתד" - לימד על ערך הנקיות יחד עם העזר שבדבר לעורר למודעות להשגחה הא-להית הנילוות למחנה ישראל ועל הרמה המוסרית הראויה לשרור במחנה ישראל ועל מגמת מלחמתם "להישיר לעבודת ה' " ולתקן את העולם, ולא להלחם מתוך מטרות השחתה והחרבת עולם,
ובעניין היתר "אשת יפת תואר" הראה הרמב"ם כמה צניעות, איפוק ורגישות מוסרית דרשה התורה מחיילי ישראל למרות ההיתר שהתירה להם התורה, שאף הוא הותר בלית ברירה עבור מי שאינו יכול לעמוד כנגד יצרו.
בסוף הפרק סיכמנו את מבנהו ומהלכו והתייחסנו גם לטעם שמצוות שונות הושמטו מפרקנו ולא הוטעמו בו.

ג/ 118 - צדק ומידות נעלות בדיני הממונות שבתורה

כותרת משנה: שיעור 118 - ח"ג, פרק מב
תאריך: שלישי, כט אייר התשפ"א
תקציר: למדנו על עקרונות הצדק והמוסר המונחים ביסוד דיני הממונות שבתורה. הרמב"ם הדגיש בכמה מצוות לא רק את משפט האמת והצדק של התורה אלא גם את מגמותיה להקנות מידות נעלות ולהתנהג לפיהן. בכללן לתקן את החברה בצורה מאוזנת באמצעות פיזור הרווחים בין כלל השותפים לעסקאות הממוניות, חיזוק יציבות קשרי המשפחות והאחווה כיסוד החברה ודאגה להשארת הזכויות אצל בעליהם הטבעיים.
בהקשר לעקרונות הללו למדנו גם את דברי הרמב"ם בעניין היחס הראוי לאדומי, מצרי, עמוני ומואבי, וביארנו וסיכמנו את המהלך והמבנה של כלל הדברים בפרק זה ובשבע קבוצות המצוות שנתבארו עד כה במו"נ ובמשנה תורה לעומתו.

ג/ 119 - טעמי השבת והמועדים להרמב”ם

כותרת משנה: שיעור 119 - ח"ג, פרק מג[1], פסקאות 1-7
תאריך: רביעי, א סיון התשפ"א
תקציר: החלנו בלימוד טעמי השביעייה השנייה מ-14 קבוצות המצוות, הלא הן שבעיית קבוצות מצוות ה"חוקים" שאין דעתו של אדם מכרעתן מעצמה, אף שגם להן ישנם טעמים ברורים.
ראשונה לשבעייה זו היא קבוצת מצוות הזמנים. למדנו בכללה על טעמי השבת, ר"ה ויוה"כ, פסח- ספירת העומר ושבועות, למדנו את טעמיהן לביסוס יסודות התורה, למנוחת הגוף ולשמחת הנפש וחיזוק האחווה וכן על ההיגיון במשך הזמן שנמשך כל אחד מהזמנים הנ"ל.
עוד הוספנו בשולי הדברים (בהקשר לר"ה ויוה"כ) עיון וביאור בהבדל בין תפיסת קדושת הזמנים לשיטת הרמב"ם לעומת שיטת הרמב"ן.

’ג/ 120 - השמחה והאחווה שבמועדים וההשגחה עלינו ב’זכות אבות

כותרת משנה: שיעור 120 - ח"ג, פרק מג[2], פסקאות 8-11, 14
תאריך: חמישי, ב סיון התשפ"א
תקציר: המשכנו בלימוד טעמיהם ותועלותיהם של חג הפסח וחג הסוכות בביסוס האמנות היסוד ובהקניית מידות מעולות. ביסוס ההאמנות - ביסוס ההשגחה והיכולת הא-להיים באמצעות הנצחת נסי מצרים (בפסח) ונסי המדבר (בסוכות) והזכרתם לדורות. והקניית המידות - הכרת הטוב ומידת הענווה הנקנות באמצעות זיכרון מתמיד של ימי שפלות ושל התשועה מהם בחסד ה'.
עוד דגש מיוחד הדגיש הרמב"ם בטעמי המועדים בכלל ובטעמי חג הסוכות בפרט - שהוא ערך השמחה וחיזוק האחווה, שאלו מן הטעמים המרכזיים המסבירים לפי הרמב"ם את טעמי רוב מצוות חג הסוכות, ארבעת המינים ועניינו של שמיני עצרת.
על טעמי ארבעת המינים של הרמב"ם הוספנו אף את הטעמתם שבספר החינוך.
בכלל הדברים גלש הרמב"ם גם לביאור עניין ה'זכות אבות' המהווה אחד מן הצירים שהתורה סובבת סביבם, שהוא ההבנה שהשגחת ה' דביקה בישראל להיטיב לנו בעבר, בהווה ובעתיד מכח אבותינו השלימים והטובים, אברהם, יצחק ויעקב. הקדשנו כמה דקות מהשיעור להעמיק ולבאר גם יסוד חשוב זה על פי משנת הרמב"ם.

ג/ 121 - אהבה וזמנים ודרשות חכמים

כותרת משנה: שיעור 121 - פרקים מג[3] -מד, פסקאות מג 11-13- מד 1-2
תאריך: ראשון, ה סיון התשפ"א
תקציר: בהקשר לטעמי ארבעת המינים ולדרשות חכמים שנאמרו בעניינם הרחיב הרמב"ם ללמד על דרכי חכמים בדרשות ושפעמים באופן מודע ומכוון הם הסמיכו רעיונות לכתובים אף שאין זו כוונת אותם פסוקים, אלא שכל זה היה רק כחלק משיטה ספרותית ודרשתית שהיתה רווחת באותם הימים. הבנה זו שומטת מן היסוד את הטענות המזלזלות שטענו הקראים בזמן הרמב"ם מפני שחסרו את הבנת העיקרון הזה.
את הדיבור על הדרשות ניצלנו להוסיף ולהרחיב את ביאור דרכיהם ועניינם ממקומות נוספים במשנת הרמב"ם וע"פ דבריהם של חכמים נוספים.
עוד למדנו על טעמיהן היסודיים והברורים של מצוות ספר אהבה לזכירת ה' תמיד, לאוהבו, ליראו לקיים את מצוותיו וללכת בדרכיו, ועם השלמת הדברים סיכמנו את טעמי המצוות שנמנו בספרי אהבה וזמנים, והובאו כאן בקבוצות השמינית והתשיעית (בפרקים מג-מד), והדגשנו את דרכו הייחודית של הרמב"ם בתפיסתם וטעמיהן.

ג/ 122 - המקדש: ’תכלית התורה בארץ’

כותרת משנה: שיעור 122 - ח"ג, פרק מה[1] , פסקאות 1-6
תאריך: שלישי, ז סיון התשפ"א
תקציר: החלנו בלימוד טעמי הקבוצה העשירית (מ-14 קבוצות טעמי המצוות) - העוסקת בתועלות המקדש וכליו ודיני העובדים בו - ותחילה עסקנו בעניין המקדש עצמו.
הרמב"ם הטעים את עצם ייחוד מקום ובית לעבודת ה' ולפרסום ייחוד ה' בארץ, את קביעתו בראש ההר, את טעם כיוון התפילה כלפיו וכלפי צד מערב עבור העומד בו, ולימד שכל זאת נקבע כבר על ידי אברהם ע"פ התגלות ה' אליו כחלק מפרסום האמונה שלו וממאבקו בעבודה הזרה שהיתה בימיו, וכיצד אף התורה המשיכה את אותה המגמה בציוויה על המקדש במתכונתו.
עוד לימד הרמב"ם שלושה טעמים מדוע זהותה של ירושלים ומיקומו של מקום המקדש לא נתפרשו בתורה כמקום אשר בחר ה' לשכן שמו.
בהקשר זה הרחבנו להסביר את תפקידו וחשיבותו של המקדש לאור מרחבי משנת הרמב"ם המסבירים את טעם לבחירה הא-להית לאותו מקום ועשייתו ל"תכלית התורה בארץ" שהשגחת ה' ורצונו נלווים אליו תמיד.

ג/ 123 - עומק סודם של ארון הברית והכרובים

כותרת משנה: שיעור 123 - ח"ג, פרק מה[2] , פסקאות 6-10
תאריך: רביעי, ח סיון התשפ"א
תקציר: כהשלמה לשיעור הקודם פתחנו בהערה להבנת עומק מושג ה"השגחה" וה-"שכינה" שלא זזה לעולם ממקום המקדש לפי משנת הרמב"ם.
לאחר מכן למדנו על טעמי עשיית ארון הברית במתכונתו - לבסס אצל ההמון את מציאות המלאכים, בכדי לבסס את ההאמנות הנבואה ובתורה, ובכדי לסלק טעויות העבודה זרה, והרמב"ם הרחיב לבאר כיצד המתכונת המדויקת של הארון מביאה להאמנה בכל זה.
אחר, ערכנו השוואה מאלפת על השווה והשונה שבין דברי הכוזרי לדברי הרמב"ם בעניין טעמי הכרובים.
לבסוף התייחסנו לסוגיית ייעוד הארון להתקיים לדורות, לסוגיית אפשרות הראייה ע"י הציבור של הארון הספון בקה"ק, והארכנו בביאור דברי חז"ל על מעמד הכרובים ברגלים שנראו כ"מעורים זה בזה בכדי להודיע חיבתן של ישראל לפני הקב"ה", וביארנו את הדברים לפי רוחה של משנת הרמב"ם.