מורה הנבוכים לרמב״ם

31 - "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר"

כותרת משנה: שיעור 31 – ח"א, פרק כח המונח רגל

תאריך: ראשון, יז כסליו התש"ף
 

תקציר: בהקשר לביאור משמעויות המונח "רגל" לימדנו הרמב"ם את פירוש "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים", והרחיב במשמעות השגתם של אצילי בני ישראל שנאמר בהם "ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטהר", וזה הן לפי דרכו והן לפי תרגום אונקלוס.
בשולי דבריו הדגשנו שעיקר הגורם להבדל בין הרמב"ם לאונקלוס הוא קהל היעד השונה ושאין בינם כל מחלוקת עקרונית, והוספנו גם לפרש מה הייתה לפי הרמב"ם הטעות בהשגתם של אצילי בני ישראל ומדוע נתחייבו כליה לפי חז"ל.

32 - "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" ו"מַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה"

כותרת משנה: שיעור 32 – ח"א, פרקים כט-ל המונחים עצב ואכילה 

 
תאריך: שני, יח כסליו התש"ף
 

תקציר: תחילה לימדנו הרמב"ם בפרק כט את משמעויות המונח "עצב" וביאר בשתי דרכים את שנאמר ביחס לה' "ויתעצב אל ליבו" (א. שלא מסר לנביא הקפדתו. ב. שרצונו, שזהו ליבו, הומרה ע"י בני האדם), ואחר, בפרק ל, לימדנו הרמב"ם את ההשאלות למונח "אכילה" ככיליון או כקיום, והרחיב בהשאלת האכילה לעניין הקיום שנאמרה בהקשר של השגת החכמה שהיא סיבת קיום הנפש, (וביאר בהקשר זה באופן יסודי ונפלא את תרגום יונתן בן עוזיאל לפס' "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה").

33 - הרמב"ם מלמד על גבולותיו של השכל האנושי

כותרת משנה: שיעור 33 – ח"א, פרק לא ותחילת פרק לב

 
תאריך: שלישי, יט כסליו התש"ף
 

תקציר: בפרק לא מלמדנו הרמב"ם על תחומים ומציאויות שהינם מחוץ לתחום השגתו של השכל האנושי ועל סיבות המחלוקות העיוניות בין בני האדם, ובפרק לב החלנו ללמוד על הנזק העלול להיגרם מניסיון השגת השכל למה שמעבר לגבולותיו וליכולותיו.
עוד דיברנו על נושא חטיבת הפרקים לא-לו העוסקים בסודות החכמה ובדרך אליהם, וביארנו את הקשרם למונח "אכילה" עליו למדנו בפרק ל.

34 - "דְּבַשׁ מָצָאתָ - אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ"

כותרת משנה: שיעור 34 – ח"א, פרק לב

 
תאריך: רביעי, כ כסליו התש"ף
 

תקציר: הרמב"ם ביאר ש"אכילת הדבש" שעליה דיבר שלמה בפסוק זה היא השגת עומק סודות החכמה שהם השגת הדבר השלם והמענג ביותר ולפיכך נמשלו ב"אכילת דבש". בהמשך לזה התרכז הרמב"ם במסר המשל איך שניסיון השגת מה שאינו ביכולת השכל האנושי הינו גורם לשיבוש השכל כולו ומביא לקלקול כל דרכו של האדם, וזוהי ה"הקאה" המתארת את הקלקול, הכולל אף את האכילות הקודמות, שבא בעקבות האכילה מעבר לגבול.
בהקשר זה ביאר הרמב"ם אמירות שונות של חכמינו על הזהירות מהעיסוק בנסתרות הנפלאות מהאדם, וביאר את ההבדל בין ר"ע לבין "אחר" שנכנסו לפרדס – זה "הציץ" ו"קיצץ בנטיעות" לעומת זה ש"נכנס בשלום ויצא בשלום".

35 - ההכרח להסתיר את הסוד ממי שאינו ראוי לו


כותרת משנה: שיעור 35 – ח"א, פרק לג

 
תאריך: חמישי, כא כסליו התש"ף

 
תקציר: בהמשך לפרקים הקודמים בהם לימד הרמב"ם על הסכנה שבעיסוק בתחומים שמעבר ליכולת השגת האדם – הוא מסביר בפרקנו את ההכרח שלא ללמד להמון עניינים עמוקים שאינם ביכולתם להבין, ובהמשך לכך מבאר הרמב"ם שזהו הטעם לסגנונה של התורה המדברת בלשון בני האדם בשפה ובמושגים השווים לכל נפש וזה לפי יכולת ההמון להשיג, ואת הענייני הסודות העמוקים – התורה מעלימה מההמון ורומזת להם ברמזים נעלמים בלבד בכדי שרק הראויים להם יבינו.
בכלל דברינו הרחבנו על אחדות משנתו של הרמב"ם בכלל כתביו – פה"מ, משנה תורה והמורה.

36 - ההכנות והכלים הנדרשים בכדי לשחות בים החכמה


כותרת משנה: שיעור 36 – ח"א, פרק לד, פסקאות 1-7

 
תאריך: ראשון, כד כסליו התש"ף

 
תקציר: בפרק לד בא הרמב"ם לפרט את חמש הסיבות המחייבות את הסתרת הסוד מבני האדם שאינם מוכנים לו, לפחות בראשית דרכם. בפסקאות 1-7 שלמדנו הספקנו ללמוד על שלושת הסיבות הראשונות, שהן: א) עומקה המופלג של החכמה, שבשל כח ממשלה הרמב"ם בים המכריח אימון ויכולת שחייה בכדי להפיק ממנו "מרגליות", ב) המצב החסר בו כל בני אדם נולדים בטבעם הרחוק מהמצב השלם בו הם יכולים להשיג בתחילה את החכמה כפי שהיא, ג) רוב הלימודים המקדימים הנדרשים כהכנה להשגת חכמות האלוקות, וטבע האדם להתעצל ולמאוס בדרך הארוכה של ההקדמות ולוותר בשלן אפילו על תכליות נכספות.

37 - שלימות המידות הדרושות להבנת הסוד

כותרת משנה: שיעור 37 - ח"א, פרק לד, פסקאות 8-13

 
תאריך: שני, כה כסליו התש"ף

 
תקציר: הרמב"ם הוסיף לבאר ולהסתייע מדברי שלמה המלך על אודות הצורך בלימודים של חכמות כלליות מקדימות לשם השגת עומק סודות החכמה והזהיר מההתעצלות וההתרשלות מכך, ואחר, לימד הרמב"ם על שלימות ההכנה הטבעית ושלימות המידות הנדרשות אף הן כתנאי הכרחי להשגת עומק סודות החכמה.בשולי דבריו הוספנו על הפן הנוסף שרואה הרמב"ם במקומן של המידות כעניין אידיאלי ולא רק כהכנה להשגת החכמה.

38 - מקומם של לימודי המדעים בימינו ע"פ משנת הרמב"ם

כותרת משנה: שיעור 38 - ח"א, סיום פרק לד, פסקאות 14-17 וסיכומו

 
תאריך: שלישי, כו כסליו התש"ף

 
תקציר: תחילה השלמנו וסיכמנו את לימוד חמש הסיבות המסבירות מדוע ההמון אינו שייך ואינו יכול להשיג בסודות מעשה מרכבה, ואחר, עיינו והרחבנו בעניין שיטת הרמב"ם בעניין לימוד החכמות הכלליות וכיצד נראה נכון ליישמה בימינו, לאור מצב החכמות השונה מאוד.
לבסוף, עם השלמת פרק לד סיכמנו וביארנו את תוכן ומבנה הפרקים לא-לו (ובכלליות, לא-לב: גבול ההשגה האנושית ואפילו היחידים, לג-לד: גבול ההשגה של ההמון שלא מאפשר להם להשיג את הסוד, לה-לו: מהם היסודות שעכ"פ הכרחי ללמד אף את ההמון). 

39 - הכרח החינוך להרחקת הגשמות

כותרת משנה: שיעור 39 - ח"א, פרק לה

 
תאריך: רביעי, כז כסליו התש"ף
 

תקציר: אחר שלמדנו בפרקים לא-לב על גבולות יכולת ההשגה של השכל האנושי, ועל מוגבלות התפיסה של ההמון שמונעת מהם להשיג את הסודות בפרקים לג-לד – מלמדנו הרמב"ם בפרקנו (לה) כי את הרחקת ההגשמה של הבורא חייבים ללמד לכל, ואפילו לכאלה שאינם יורדים להבנת סוף משמעות המושגים, מפני שחומרת טעות ההגשמה היא כעין טעות העבודה זרה ושאר הכפירות והטעויות החמורות בענייני האמונה, ולכן בלתי אפשרי להניח שום אדם בלא להצילו מן הטעויות הללו.

40 - אמונת גשמיות הבורא – חמורה מעבודה זרה!

כותרת משנה: שיעור 40 - ח"א, פרק לו, חומרת ההגשמה

 
תאריך: חמישי, כח כסליו התש"ף

 
תקציר: בפרק לו מבאר הרמב"ם את עוצם חומרתה של תפיסת ההגשמה של הבורא. הרמב"ם מראה כיצד התייחסה התורה לעבודה זרה ותיארה כל לשון של "כעס", "קנאה" ו"חרון אף" כלפי עובדיה וכיצד היא כנתה אותם בלשונות "אויבים" ו"שנואים" ו"מתועבים" וכדו' לפני ה', והוא מבאר את הסיבה לזה בשל חומרתה של הטעות בהפניית היחס של העבודה והערצה לזולת ה', (אף בלא כפירה בה' עצמו כלל, שהרי אפילו עובדי הע"ז היו מכירים ומאמינים גם בו). מזה מסיק הרמב"ם ק"ו לטעויות באופן תפיסת ה' עצמו וייחוס הגשמה אליו, שמכיון שמדובר בטעות בעצמותו ממש – מבחינה זו המורה היא ההגשמה יותר מן הע"ז! ומכאן חומרתה העצומה והעדר הסובלנות כלפיה, כפי שלא נותנים אפשרות הצטדקות לעובדי הע"ז עצמם.

בסיום הדברים הוספנו כמה מילים על כי מטרת הפרק בתיאור ה"כעס" על ההגשמה הוא לבטא חומרת אמונת הגשמות ב"לשון בני אדם", וכן דנו בהבדל בין סגנונו החד והדרישה להפשטה מוחלטת של הרמב"ם להרחקת הגשמות ובין סגנון התורה והמתרגמים העדין ופחות חד להפשטה, ניסינו למזער את ההבדל מצד אחד, ולהציע מצד שני גם רעיון שנותן לגיטימיות לתוספת דרישה מחודש בימי הרמב"ם (אף אם לא נתבאר קודם לכן) – רעיון שהוא כעין רעיון שהרמב"ם עצמו ביאר בעניין העדר אזכור אמונת תחיית המתים בתורה עד שנתפרשה בדניאל.